ראש הממשלה הראשון - דוד בן גוריון

דוד בן- גוריון (מקודם גרין), נולד בעיירה פלונסק שבפולין ב-1886, והתחנך בבית ספר עברי שייסד אביו, אשר השתייך ל"חובבי ציון".
כנער ייסד חברת נוער עברי בשם "עזרא". בגיל 18 עבר לוורשה ושם הצטרף למפלגה ציונית- סוציאליסטית "פועלי ציון". ב-1906 עלה ארצה. כאן עבד כפועל חקלאי, מורה, פעיל במפלגת "פועלי ציון" וחבר מערכת העיתון שלה, "האחדות".
ב-1910 שינה שמו לבן-גוריון.

בשנים 1914-1911 למד טורקית בסלוניקי ומשפטים באיסטנבול, כדי שיוכל לייצג את תנועתו בענייניה הפנימיים של האימפריה העותמנית. מלחמת העולם הראשונה מנעה ממנו להשלים את לימודיו, ובשנת 1915 גרשו אותו השלטונות העות'מניים מארץ ישראל "לעולמי עד".

בן- גוריון נסע לארצות הברית והמשיך לפעול שם למען רעיונות הציונות והסוציאליזם ולמען הקמת גדודים עבריים בצבא הבריטי . ב-1918 התגייס לגדוד העברי של הצבא הבריטי וחזר עמו לארץ ישראל. הוא השתתף בהקמת מפלגת "אחדות העבודה" ב-1919. הוא כיהן בתפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בשנים 1935-1921. בשנת 1930 השתתף בן- גוריון בהקמת מפא"י. הוא שימש נציג מפלגתו בהנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. בשנים 1948-1935 כיהן בתפקיד יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והוביל את קביעת מדיניותה בנושאים כגון: המאבק המדיני על עתידה של ארץ-ישראל, התיישבות, עלייה, וענייני חברה ותרבות. ב-1946 קיבל את האחריות על עניני הביטחון של היישוב היהודי בארץ ישראל.
בראשותו נאבקה התנועה הציונית למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במאי 1948, הוביל לקבלת החלטה בעד הקמת המדינה, הכריז עליה והנהיג את המדינה בעת מלחמת העצמאות, בתפקיד ראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון. אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, נבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון וכיהן במשרות אלה בשנים 1953-1949. הוא הנהיג את המדינה בעת קליטת העלייה ההמונית, מפעלי התיישבות גדולים, מפעלי פיתוח שונים וחתימה על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית(1952) הוא הוביל את תהליכי בנייתם של צה"ל ומערכת הביטחון, ואת המאבק נגד ההסתננות והפגיעה באזרחים ישראלים לאורך הגבולות.

בשלהי 1953 פרש בן- גוריון מן הממשלה והכנסת והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. בעקבות "עסק הביש", חשיפת רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים, הוא שב למשרת שר הביטחון בתחילת 1955, בממשלתו של שרת, ובסוף השנה, אחרי הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1955, חזר גם לראשות הממשלה.
ב-1956, יצאה ישראל למבצע סיני, בו כבש צה"ל, בשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת, את רצועת עזה וחצי האי סיני. אחרי המלחמה הסכים בן גוריון לנסיגה מהשטחים שנכבשו, וישראל קיבלה למשך אחת עשרה שנים שקט בגבול המצרי וחופש שייט במצרי טיראן.

בן-גוריון הוביל את מפא"י לניצחונות בבחירות לכנסת בשנים 1959 ו-1961 ונבחר שוב לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. תחת הנהגתו בשנים אלו הלכה ישראל והתבססה מבחינה כלכלית, שיפרה את יכולתה הצבאית, החלה לגבש את דפוסי החברה והתרבות ושיפרה את מערכת יחסי החוץ שלה.
ביוני 1963, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. לפי המלצתו מונה לוי אשכול תחתיו.

בן-גוריון נשאר פעיל פוליטית, תחילה בשיתוף עם אשכול ואחר כך ביריבות קשה אתו. מקור המחלוקת ביניהם היה הטיפול המשפטי בפרשת "עסק הביש". ביוני 1965 התפלגה מפא"י ובן-גוריון ייסד את רפ"י ועמד בראשה. בבחירות לכנסת זכתה לעשרה מנדטים. בשנת 1968 השתלבה רפ"י במפלגת העבודה אשר הוקמה אז. אולם בן-גוריון ייסד מפלגה חדשה, "הרשימה הממלכתית" שזכתה בארבעה מנדטים בבחירות בשנת 1969.

בשנת 1970 פרש בן-גוריון מהחיים הפוליטיים וחזר לשדה בוקר.

דוד בן גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973. אשתו, פולה, נפטרה ב-1968. הוא השאיר אחריו שתי בנות (גאולה ורננה) ובן  (עמוס).