אדוני היושב ראש
כנסת נכבדה,

תרשה לי כבוד יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, בראשית הדברים לברך אותך על בחירתך ליושב ראש הכנסת. היות ואינני חבר כנסת לא יכולתי להצטרף ל-90 חברי הכנסת שהצביעו עבורך אבל אין ספק שזאת הייתה הפגנה מכובדת ומעוררת כבוד של תמיכה של הכנסת על מפלגותיה השונות בבחירתך פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הכנסת. אני משוכנע שאתה מצטרף אלי לדברי הברכה ליושבת ראש הכנסת שכיהנה בכנסת הקודמת, הגברת דליה איציק, שניהלה את תפקידה בצורה שעוררה גם כלפי הכנסת וגם כלפיה אישית הערכה, כבוד וחיבה של כל הקהל העצום שמגיע לכאן מידי שבוע ונדמה לי של עם ישראל כולו. תודה רבה לך הגברת דליה איציק על הדרך המכובדת והראויה שבה כיהנת כיושבת ראש הכנסת ולך אדוני היושב ראש אני אומר- אתה כבר מתנהג כברגיל ובצדק כי זו לך הרי קדנציה שנייה, פעם נוספת שאתה נבחר ליושב ראש הכנסת. למיטב זכרוני בפעם הקודמת היה לך יותר קשה להיבחר, גם בסיעה ואולי גם בכנסת מה שמוכיח שהניסיון הראשון איתך בהחלט עורר בקרב חברי הכנסת, בוודאי הותיקים ואולי גם החדשים, רצון לראות אותך פעם נוספת יושב מעל הדוכן הרם הזה, אני מאחל לך שתשלוט בכנסת ביד רמה ושתנהיג את הכנסת באופן שיעורר כלפיה כבוד רב בקרב כל רועיה וכל שומעיה, בהצלחה לך.

אדוני היושב ראש,
ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו,
שרים,
חברי הכנסת,
כבוד שגרירי מצריים וממלכת ירדן בישראל,
נציגי הממשל של ארצות הברית,
מכובדי אורחי הכנסת,

לפני שלושים שנה, על מדשאת הבית הלבן, נעשתה היסטוריה. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת חתמו על חוזה השלום, ונשיא ארצות הברית של אמריקה ג'ימי קארטר הוסיף את חתימתו כעד וכשושבין. בגין פנה בנאומו אל סאדאת, שותפו לחתימה, בדברים הראויים להיאמר על בגין עצמו ולהדהד באוזני כל ראש ממשלה בישראל:
"בעומדך מול פני שנאה ומשטמה הוכחת את קיומו של הערך האנושי המסוגל לשנות את ההיסטוריה: אומץ לב אזרחי. מצביא גדול אמר פעם: לעיתים קשה יותר להוכיח אומץ לב אזרחי מאשר עוז צבאי. אתה הוכחת את שניהם. אך עתה הוא הזמן, לכולנו, לגלות אומץ לב אזרחי כדי להודיע לעמינו ולאחרים: לא  עוד מלחמה! לא עוד שפיכות דמים! לא עוד שכול! שלום! סאלאם! - לעד".           

אביב היה בארץ, וישראל לבשה חג ביום חתימת השלום. אבל הבה נודה על האמת: שום דבר לא ידמֶה ולא ישוֶוה לתחושת ההתעלות שאפפה את אזרחי ישראל כשנה וחצי מוּקדם יותר, בשעת ירידתו של אנוואר סאדאת מכבש המטוס בנמל התעופה בן-גוריון ובעומדו מול הדוכן כאן, במשכן הכנסת בירושלים. אז באמת "היינו כחולמים". אין ביטוי מדויק יותר לתאר את התחושה.
אך התחושה הזו, של התרוממות הרוח, לא היתה נחלת כולם. האווירה הציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים לא היתה פשוטה, הרוחות סערו, אלפי חיילים נהרגו. ראש הממשלה בגין החל את כהונתו עם ציפיות הפוכות לגמרי מאלה שהגשים בפועל לאחר מכן, עת צעד באומץ לשלום.

 
היו נימוקים רבים מדוע לא להסכים לשלום עם מצרים: אמרו שהמחיר גדול וכואב מדי, טענו שמצרים היא אויב מסוכן שלא יעמוד במילתו, פרשנים ומומחים ניבאו כי ישראל תאבד את ביטחונה בדרום, ואת העומק האסטרטגי שלה.
קשה לשכוח את אמירתו של משה דיין, שותפו של בגין, אשר לפני תחילת תהליך השלום עם מצרים אמר: "עדיף שארם אל-שיח ללא שלום מאשר שלום ללא שארם אל-שיח".
גם אני כחבר כנסת צעיר האמנתי בנימוקים הללו. גם אני לפני שלושים שנה, חשבתי כי אין להסכים לחתימת הסכם השלום עם מצרים, בנסיבות כפי שהיו קיימות אז.

אצל בגין נפלה ההכרעה. הוא החליט באומץ. איני יודע מה חלף בראשו באותה העת, לא שוחחתי עימו לפני קבלת ההחלטה. אני יכול רק לשער, כמי שישב בכיסא המייסר של ראש ממשלה, שמנחם בגין ידע בסתר ליבו, גם אם לא חשף זאת בפני אדם, גם אם לא אמר זאת למקורביו – שיש רק דרך אחת לעשות שלום. לוותר על כל שטח סיני כולל שארם אל-שיח.

אני מאמין שכאשר שלח בגין את משה דיין לפגישה עם יועצו של הנשיא סאדאת, הוא בעצם כבר החליט. זהו הרגע המכונן. זהו הרגע שבו מתעצבת היסטוריה. לחלופין היה זה גם יכול להיות הרגע שבו מתקבלת החלטה להמשיך ולדרוך במקום ולהחמיץ את ההזדמנות.

קווי דמותו של מנחם בגין שורטטו בהחלטיות ברורה, בהירה, כזו שלא ניתן לטעות בה. רק כך ניתן להסביר החלטות אמיצות במישור הביטחוני, החלטות אשר הביאו לשורה של פעולות שסחפו את הדמיון, הגנו על עם ישראל, והסירו מעליו איומים קיומיים.

היום, עם סיום תפקידי, ברור לי יותר מכל שהתכונה החשובה ביותר הנחוצה לראש ממשלה, כל ראש ממשלה, היא היכולת להחליט. לראש ממשלה של מדינת ישראל, נחוץ דבר נוסף – האומץ לקבל החלטות קשות. העוז להכריע, גם בתנאים של חוסר ודאות.

חבריי חברי הכנסת,
חוזה השלום עם מצרים הוא אחד מההישגים האסטרטגים החשובים ביותר של מדינת ישראל. החתימה על החוזה ניתצה באחת את הדעה הקדומה, שבה החזיקו רבים וטובים מקרב אזרחי המדינה – ואולי אף רוב רובם, שהשלום בין ישראל לערבים איננו אפשרי בדורנו והוא אולי חזון לאחרית הימים. השלום היה לעובדה מוצקה מאז ועד היום. תחת גבול עוין ודרוך לחידוש מעשי האיבה נמתח גבול שלום ארוך בין שתי הארצות, ויחסים דיפלומטיים וקשרים מדיניים אינטנסיביים מתנהלים בין הממשלות. אזרחים ישראלים רבים פקדו את אתריה המונומנטליים של ארץ הַיְּאוֹר וקווי תעופה ותחבורה יבשתית פתוחים לתנועה. ועיקר העיקרים: קוימה ההבטחה: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים".  

במבחנים רבים נבחן השלום בין מדינת ישראל למצרים, מנהיגת העולם הערבי – ונותר איתן: רצח סאדאת;זכרו לברכה, מלחמת לבנון הראשונה שבמהלכה כבש צה"ל בירה ערבית; ההתנגדות הכלל-ערבית והחרם על מצרים; האינתיפאדות; גל האיבה הפונדמנטליסטי האזורי מבית מדרשה של טהרן, ועוד ועוד.
היו גם ימים של מתח, של חששות, של מחלוקות. אך השלום והאינטרס המשותף בו, גבר על הכל.

יחסי ישראל-מצרים הם יחסים אסטרטגיים. בלעדי השלום עם מצרים לא היה לנו הסכם שלום גם עם ירדן ולא היו נפתחים השערים למשא ומתן להסדר עם הפלשתינאים ועם הסורים. ה"טאבו" על שלום עם מדינת ישראל נשבר, והביטוי הממשי לכך כיום הוא החלטת הליגה הערבית על בסיס תוכנית השלום הסעודית.

שיתוף הפעולה ושותפות האינטרסים בין ישראל ומצרים באים לביטוי באין-ספור מגעים דיפלומטיים, בשיחות אישיות ובפגישות רבות בדרגי עבודה,  בדרגים מיניסטריאליים ובדרג המנהיגים הרם ביותר, המתנהלות ברוח טובה וידידותית מאד.
משברים נפתרו וחילוקי דעות יושבו בצורה ראויה.  מצרים, תחת הנהגתו האמיצה של נשיאה חוסני מובארק, ממלאת תפקיד מרכזי בהנהגת גוש המדינות הערביות המתונות המתנגדות לטרור ובהצבת סכר בפני חתירתה המסוכנת של אירן להגמוניה אזורית. גם תפקידה הפעיל של מצרים במאמצים לנצירת האש במבצע "עופרת יצוקה" היה מועיל מאד. תיווכה במאמץ הגדול שעשתה ממשלת ישראל לשחרר את החייל גלעד שליט מוסיף להיות חיוני להצלחה אשר – אין לי ספק – בוא תבוא, גם אם היא מתאחרת.

היום, ממרום שלושים שנה, אנו חוזים בתוצאות הכרעתו האמיצה של מנחם בגין לחתום הסכם שלום עם מצרים.

היום, לאחר שנות דור ניתן להבין מהי משמעותה ההיסטורית של החלטה שנלקחה בידי מנהיג אשר בידו האומץ לקבל החלטות.

כך עלינו לראות את החלטתו של יצחק רבין בחתימה על הסכמי  אוסלו ולאחר מכן החתימה על הסכם השלום עם ירדן. ההחלטה על תהליך אוסלו לא היתה קלה, אני בטוח בכך, וגם לה התנגדתי. אף אם היתה כרוכה בלא מעט בעיות, עדיין, הרי שהיוותה מופת לאומץ ליבו של מנהיג.

וכך, בדיוק באותה מידת אומץ, ניתן לראות את החלטתו של קודמי, אריאל שרון, כאשר החליט להיפרד מרצועת עזה וליישם את תוכנית ההתנתקות בניגוד מוחלט לכל דרכו הפוליטית-מדינית במשך שנים רבות.
נאמר לא אחת, גם על ידי שרון, כי "מה שרואים מכאן, לא רואים משם". זו איננה כל האמת. כשיושבים כאן, במקום שבו ישב ממחר בנימין נתניהו, האחריות גוברת על שיקולים של נוחות. שכנמצאים שם השיקולים יכולים להיות אחרים, כשנמצאים כאן, במקום המיוחד שבו יושב ראש ממשלה האחריות הלאומית גוברת על כל שיקול אחר, זהו המבחן. זוהי נקודת ההכרעה. זה מה שמבדיל פוליטיקאי ממדינאי גדול.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
מכיוון שזהו אחד מהמעמדים האחרונים בהם אשתתף בכנסת, אני מבקש להפנות את דִּברֵי הסיום למי שעומד בקרוב מאד לרשת את מקומי, ראש הממשלה המיועד מר בנימין נתניהו.

אתה, מר נתניהו, מקבל עליך את האחריות הכבדה ואת הזכות הגדולה להנהיג את מדינת ישראל בתקופה גורלית ומכרעת. אני מזכיר לך את הדברים שציטטתי מנאומו של מנחם בגין בעת חתימת חוזה השלום על אומץ הלב האזרחי הדרוש כדי לשנות את ההיסטוריה. אותו מנחם בגין, שפרש בשעתו מממשלת האחדות של גולדה בגלל הסכמתה ליוזמת רוג'רס, ושהכריז כי בפרישתו מכהונתו יעתיק את ביתו לנאות סיני, הוא שוויתר על כל שטח סיני למען השלום. זהו אומץ לב אזרחי של מנהיג גדול.

הינך מדינאי רב-נסיון. קַצָרְתָ הישגים וספגת גם מכאובים. אין בליבי ספק כי אתה מגיע לתפקיד ראש הממשלה כאשר הינך מצויד בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר מכפי שהיתה לך בעבר. אין לי גם ספק בְּדַבַר נוסף, בתקופת כהונתך תצטרך להתמודד עם מציאות שלא היתה בעבר, מציאות לא קלה. אולי יותר קשה מכפי שהכרנו בעבר.

פני אינם לוויכוח וגם לא להתנצחות. איני עומד לנהל וויכוח על מדיניות עתידית. יש בינינו חילוקי דיעות, מעולם לא הסתרנו אותם. נפגשנו לא פעם לדבר עליהם בגילוי לב ובצורה פתוחה.
בדבר אחד אין בינינו חילוקי דיעות - אתה תעשה את כל שנדרש לפי אמונתך, על מנת לחזק את עם ישראל ומדינת ישראל  וכדי להביא את כולנו למחוזות שלום.

אני מאמין בכל ליבי כי על מדינת ישראל להמשיך ולחתור לשלום עם שכנותיה. היום אני יכול לומר את מה שלא נתתי לו ביטוי מספיק לפני שלושים שנה: אין מדינה יהודית בלי רוב יהודי מוצק ומובטח לדורות, ואין רוב יהודי מובטח וצפוי בארץ ישראל השלמה, המאוכלסת במיליוני פלשתינאים שכמהים למדינה משלהם, או יהיו מוכנים להשלים עם מדינה אחת לכל תושביה, יהודים כפלשתינאים.

 
המסקנה ברורה: שתי מדינות לשני העמים. אין חלופה. אין התחכמות. ההכרעה אם הציונות תמשיך להתגשם וּלנַצֵּחַ במדינת ישראל או – חס וחלילה – תאבד את זהותה ומהותה עם אובדן הרוב היהודי, היא בנפשנו. אי אפשר לברוח ממנה.
חזון שתי המדינות מקובל על ארצות הברית, על האיחוד האירופי, על מדינות ערב, ועל הקהיליה הבינלאומית כולה – חוץ מאויבי השלום וארגוני הטרור. עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – ואין כלל קיום למדינה יהודית לא דמוקרטית – תלוי בהגשמת החזון הזה.
אסור לנו כעם להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית למימוש חזון שתי המדינות לשני העמים בתמיכה בינלאומית מסיבית. זה אפשרי. חלק גדול מהדרך נעשה.ממלאת מקום ראש הממשלה, ציפי לבני ואני הגענו עם הפלשתינאים עד למפתן ההכרעה, למרות שנותרו עדין פערים שלפי דעתי ניתנים לגישור ולפתרון. המהלך המדיני האינטנסיבי היה פרי יוזמתנו, על יסוד האינטרס הלאומי הקיומי, ולא תוצאה של לחץ חיצוני או כניעה לתכתיב. לו ניתן לנו הזמן אני מאמין כי יכולנו להציג הסדר מוסכם לאישור הממשלה והכנסת. ההכרעה לא קלה ולא פשוטה. מדובר בפשרה דרמטית כואבת וקורעת-לב, אבל הכרחית.

זה נכון לגבי הפלסטינים וזה נכון גם לגבי הסורים, כך אני מאמין וכך פעלתי בקיום הדיאלוג הבלתי ישיר עם סוריה. גם ראשי ממשלות קודמים הבינו זאת ופעלו בערוץ זה. גם אתה עצמך פעלת בכיוון זה ואתה ראוי לברכה על כך ולא לגינוי. אך כדי להגיע לשלום שיביא לשינויים הגיאו-פוליטיים האסטרטגיים,עם סוריה, צריך גם כאן להשלים עם ויתור כואב, שובר לב. זאת הברירה שבה אנחנו נצטרך להכריע. זו הברירה שאתה, יותר מכל אדם אחר, תצטרך להכריע.
הדברים ידועים, עמדנו על סף כניסה למשא ומתן ישיר עם הסורים. את כל הפרטים קיבלת ועוד תקבל הנתונים לפניך. קח את היוזמה לידיך באומץ, אל תירתע, וההיסטוריה תכיר לך טובה. 

אני מאחל לך ולממשלתך, מעומק הלב, הצלחה. הצלחתכם היא הצלחתנו- היא הצלחתה של מדינת ישראל כולה.

תודה רבה לכם.