גברתי יושבת ראש הכנסת,
חברות וחברי הכנסת,
מכובדיי כולם,

הרשו לי בראשית הדברים להתייחס לאירוע שאירע היום בדימונה, אירוע קשה מאד שרק מצביע פעם נוספת על המורכבות שאיתה אנחנו מתמודדים יום יום. אמרתי לא אחת בשבועות האחרונים, מתנהלת מלחמה בדרום הארץ, מלחמה של טרור נגדנו ומלחמה שלנו נגד הטרור. המלחמה הזאת תימשך, הטרור יוכה, אנחנו לא נרפה.
לא באתי להתנצח הערב הזה, ולא להתעמת עם מי מיריבי הפוליטיים.
אני נושא את פני, לברור רציני, אחראי ומכובד – כפי שמתחייב מהנושא שאנו עוסקים בו.
ביום ה-12.7.2006 הותקפה מדינת ישראל, בגבול הצפוני על-ידי החיזבאללה. בהתקפה נהרגו 8 חיילים ישראלים, ושני חיילים נוספים אודי גולדווסר ואלדד רגב – נחטפו. על מצבם, מעמדם, והקורות עימם – אין לנו פרטים חדשים שיכולנו לחלק עם הציבור ואפילו עם בני המשפחות. בעוד אנשי החיזבאללה פוגעים בחיילינו, הופגז האזור הצפוני של ישראל, על-ידי מטר של רקטות ופצצות מרגמה – שהביאו לפגיעה ב-11 אזרחים, ולשיבוש החיים של תושבי הצפון.
במהלך אותו יום ניתנו על-ידי גורמי הביטחון וצה"ל מענים בגזרות השונות להתקפה המרוכזת של החיזבאללה. במקביל, קיימתי דיונים עם מערכת הביטחון – כדי לבחון את דרכי התגובה הראויות של מדינת ישראל להתקפה הנוספת בצפון.

מאז חודש ינואר 2006, עת הוטלה עלי האחריות לניהול ענייני המדינה ועד ה-12 ביולי, כמחצית השנה מאוחר יותר, קיימתי מספר רב של דיונים על הסכנות האורבות לנו מצפון, ודרכי ההתמודדות עמן.

בדיונים הללו שותפו כל גורמי הביטחון, ההערכה, המודיעין והפקוד של מדינת ישראל  - החל משר הביטחון, דרך אנשי המבצעים וכלה באנשי המודיעין בתחומיהם.

כל הגורמים הללו, ללא יוצא מן הכלל, התריעו על סכנה ממשית, של המשך החיכוך בין לוחמי צה"ל לאנשי החיזבאללה בגבול הצפון, על ניסיונות חטיפה ופגיעה שיכולים להצית את האזור כולו.
חוות הדעת המצרפית, החד משמעית של כל גורמי הביטחון, המליצה כי במצב של ניסיון חטיפה נוסף וירי רקטות בצפון – חיוני שמדינת ישראל תגיב בעוצמה, בכל הגיזרה, באופן לא פרופורציונלי להיקף התקיפה– כדי לשנות את דפוסי ההתנהלות בצפון ולשחרר רבבות אזרחים ישראלים מהאיום היומיומי שחיו בצילו.

על בסיס הדיונים הללו, וההמלצות המושכלות של גורמי הביטחון התקיימו דיונים מקדימים, ביום ה-12 ליולי, ובסופם כונסה הממשלה לישיבה מיוחדת.

במהלך ישיבת הממשלה, הוצגה בפני השרים תמונה מלאה ומקיפה של המצב בצפון. התמונה כללה את המרכיבים הבאים:

א. בידי החיזבאללה אלפי רקטות. טווח הרקטות יכול להגיע עד חיפה ואף דרומה לה, בואכה חדרה.
ב. תגובה ישראלית מסיבית תביא לירי רקטות של החיזבאללה  על כל איזור הצפון.
ג. אין בידי ישראל יכולת למנוע באופן מוחלט, בשום דרך, את ירי כל הרקטות. ישראל תוכל לסכל באמצעות שילוב של פעולות אוויריות וקרקעיות, חלק משמעותי מהאיום הרקטי על ישראל, אך לא את כולו.
ד. ירי הרקטות בנסיבות אלה, על צפון הארץ יימשך ימים ואף שבועות, ויגיע למקומות יישוב רבים והעורף ייפגע.
ה. הרמטכ"ל רב אלוף חלוץ נשאל על-ידי שרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה מה יכול להיחשב כניצחון בעימות כזה. תשובתו הייתה: "לא יהיה נוקאאוט. לא יהיה מצב של הכנעה. המטרה היא להכות בחיזבאללה בעוצמה, להביא להתערבות גורמים מדיניים בינלאומיים, אשר יכפו הסדר שיפרוש את צבא לבנון בדרום".
ו. בשום שלב, בשום דיון, כולל לא בישיבת הממשלה ב- 12 ליולי, לא אמר הרמטכ"ל, דן חלוץ, דבר על ניצחון מכריע רק באמצעות מכה אווירית.
ז. בתום דיון שבו המליצו כל גורמי הביטחון בכל תחומי אחריותם, על מכת נגד ישראלית, משמעותית, הצביעה הממשלה, פה אחד, ללא כל הסתייגות או הימנעות, להסמיך את ועדת "שבעת השרים" בראשותי, להורות לצה"ל לפעול.
ח. בהתאם לכך ניתנו הוראות לכל הגורמים הנושאים באחריות לאוכלוסיה האזרחית, פקוד העורף, שירותי ההצלה, בתי-החולים, ויתר השירותים – להיערך למילוי תפקידם מכח תחזית העימות הבלתי נמנע.
ט. הממשלה ניסחה את יעדי העימות נוכח הדיווח שנמסר לה, היקף האיום שבו דובר ויכולת המערכת הביטחונית לתת לו מענה.

היעדים היו מאופקים ומדויקים:

ראשון – החזרת הבנים החטופים. לא הצלחנו עד הנה להגשים יעד זה. ידענו מראש שהסיכוי להחזירם במבצע צבאי – קטן מאד. הערכה זו נמסרה בישיבת הממשלה לכל השרים, אך , האם יכולנו לפסוח עליהם ולדבר על יעדי העימות מבלי להזכירם?

האם יכולנו לדרוש מהקהילה הבינלאומית לפעול לשחרורם, אם אנחנו בעצמנו לא היינו עושים כך? גם אם ידענו שהסיכוי המעשי לכך הוא קטן?

היעד הבא היה להרחיק את איום הטרור מגבול ישראל ולהכריח את החיזבאללה להתפנות צפונה. ולבסוף: מאמץ להביא ליישום החלטה 1559 של מועצת הביטחון שתביא לפריסת צבא לבנון בדרום, במקום החיזבאללה.
היעדים הללו היו מידתיים, מתחייבים, סבירים ובלתי נמנעים. רובם הוגשמו.

החלטה 1701 של מועצת הביטחון, בתמיכה פה אחד של כל חבריה, היא הישג לישראל.

המציאות בצפון מאז ה- 14 באוגוסט 2006 ועד היום– היא הישג לישראל.

השקט, השלווה, הפריחה והשגשוג בצפון, החיים ללא איום מיידי, יומיומי בטרור אלים – הם הישג לישראל.

בעת שקיבלה הממשלה את ההחלטה על תגובה חריפה להתקפה על ישראל, היא זכתה לתמיכה גורפת מכל קצווי המערכת הפוליטית, התקשורת הישראלית והציבור כולו.

בדיון שהתקיים בכנסת ב-17 ליולי חלקו כל הדוברים שבח להחלטת הממשלה, ליעדים שהוצגו ללחימה הישראלית ולדרך שבה נתקבלו ההחלטות.

היתה הסכמה מוחלטת שהתגובה הישראלית היתה הכרחית, בלתי נמנעת ומידתית.

בדיעבד, היו שחקרו את תבונת  ההחלטה, את צדקתה ואת הישגיה. אף אחד לא אמר זאת בזמן אמיתי. אף אחד לא הטיל ספק בתבונתה, חשיבותה והכרחיותה. חברי הכנסת, קואליציה כאופוזיציה, התחרו ביניהם בחלוקת שבחים לממשלה. פרשנים ומומחים – הפליגו בחשיבות התגובה הישראלית והיו אחדים שהמריאו לשיאים של הערכה לממשלה ואף יותר מכך, באופן שחנופה זולה, חוסר חוש מידה והתלהמות בלתי מבוקרת – נדפו מהם.
אחרי המלחמה – התחילו גורמים שונים למתוח ביקורת על ההחלטה הראשונית, על ההימנעות מסיום מהיר של הלחימה, על העדר ניצחון ואפילו דובר על תבוסה ישראלית בקרַב כביכול, והיו אף שהגיעו לידי אבוד מוחלט של כל קנה מידה מוסרי ואנושי והאשימו אותי, את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל ב"ספין מושחת" במה שקשור לפעולת צה"ל ב-48 השעות האחרונות ללחימה.
חלק מהמבקרים, היו כאלה שנמנו על קבלת ההחלטות נשוא ביקורתם. חלק אחר, יש לו אחריות גדולה משלו לכשלים שהתגלו.

אני מאמין שועדת וינוגרד נתנה מענה חד, מוחץ ומנומק המבוסס על בדיקה מפורטת, מקיפה וכוללת של כל העובדות, הפרטים וההשתלשלויות, לטענה האחרונה.

מוטב היה אלמלא הועלתה טענת כזב זו מלכתחילה. טוב שהיא הושלכה אל מחוץ לוויכוח הציבורי על-ידי ועדת וינוגרד.

על כל היתר – התנהל ויכוח ועוד יתנהל. על בסיס עובדתי ועניני ועדת וינוגרד אמרה את דבריה. דבריה קשים, על הדרג המדיני, ועל יתר הגופים, כולל גורמי הביטחון וצה"ל.

אני נושא באחריות העליונה לכל הכשלים, אמרתי זאת ביום סיום הלחימה ומעולם לא ניסיתי להתחמק ממנה, או להתנער ממנה.

אינני בא לעשות חשבון עם יחידים וקבוצות על מה שהלך ונחלש במשך שנים, על מה שלא טופל, על כל מה שהוזנח, על כל מה שקוצץ, על שינוים בלשון הצה"לית, על היעדר מועצה אפקטיבית לביטחון לאומי ועל כשלים רבים אחרים שהועדה חושפת ומדגישה.

אני מודיע כי אני לוקח על עצמי את מלא האחריות גם לכל הכשלים האלה. אני ראש הממשלה. הייתי ראש ממשלה נבחר כחודשיים לפני ה-12 ביולי, אין דמוקרטיה אפקטיבית ללא נשיאה באחריות. אני מקבל זאת.

אשתמש באחריות הזו כדי לתקן את הפגמים, להפיק את הלקחים, להתניע את השינויים הבלתי נמנעים שחובה לחולל. התחלתי בכך יום לאחר המלחמה, בסיועו של הרמטכ"ל דאז רב אלוף חלוץ ושר הביטחון דאז עמיר פרץ, ובשנה האחרונה על-ידי הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק. אמשיך בכך ללא שאת.

זוהי עבודה מורכבת, מקיפה, הכוללת קביעת סדרי עדיפויות חדשים, בתחומים רבים.

עד עתה, בעקבות המלצות ועדת ברודט, קבעה הממשלה לראשונה בהיסטוריה, מסגרת תקציב ל-10 שנים למערכת הביטחון (הכוללת תוספת של מאה מיליארד שקלים) יזמנו הצעת חוק לביסוס מעמדה של המועצה לביטחון לאומי, בעקבות המלצות ועדה בראשות רב אלוף אמנון ליפקין שחק. הצעה זו יחד עם הצעתה של חברת הכנסת עמירה דותן, תהפוך לחוק המועצה לביטחון לאומי בתקופה הקרובה.
שיקמנו את צפון הארץ, השקענו מליארדים של שקלים בשדרוג איכות החיים בצפון. במקביל, צה"ל ומערכת הביטחון פתחו בסדרה דרמטית של שינויים ושיפורים בהפקת הלקחים ושינוי סדרי האימונים, הכשירויות, ההצטיידות, והמוכנות ללחימה.

דו"ח ועדת וינוגרד מתייחס למציאות שהייתה באוגוסט 2006. אנחנו נמצאים היום בפברואר 2008, זהו צבא אחר, מוכן יותר, מאומן יותר. ערוך יותר. לא אמיץ יותר, לא נועז יותר. לוחמי צה"ל, כולם, גילו בלחימה אומץ ותעוזה, שאין למעלה מהם.

אין לנו לוחמים טובים מִכֶּם, אין לנו מפקדים נועזים יותר, אין לנו יחידות מעולות יותר.

גבירתי יושבת הראש,

אני מבקש לומר משהו אישי, ואולי גם לנצל את המעמד הזה, כדי לפנות לכל עם ישראל, למשפחות השכולות, לאנשי המילואים, בכל הדרגות, לאנשי האופוזיציה – ובמיוחד לך, יו"ר האופוזיציה המשמש כדובר מוסמך ורשמי שלה.

הויכוח המתנהל בציבור הישראלי איננו קל. אימצנו לנו תרבות ויכוח, שיש בה מעט מאוד קשב והרבה מאוד רעש. שכחנו, מזה זמן, לגלות סבלנות ובעיקר סובלנות, והפכנו את המימד האישי, התוקפני, המתלהם, הגס, לסימן היכר לדרך ההתנהלות הציבורית שלנו. אינני פוטר עצמי משותפות לאווירה הזו, בזמנים שונים, אחרים, של חיי הציבוריים.

הגיע הזמן לחדול מכך. אני זוכר, אדוני יו"ר האופוזיציה, את הימים שבהם כיהנת כראש ממשלה. אני זוכר היטב, מה אמרת, יעצת לי, כאשר קיבלתי את התפקיד ואתה על בסיס ניסיונך ומכאוביך, אמרת לי בכנות: עוד תגלה כמה זה קשה.
אתה שידעת, אתה שקיבלת ממני עדכון כמעט יומיומי, החל מה-12 ליולי, ששותפת בכל המהלכים המרכזיים ותמכת בהם בזמן אמת, שקיבלת מידע על הרגישים שבמהלכים, ששמעת ממני ביום שישי ה-11/8 על החלטתי להורות על פעולה קרקעית נוספת בלבנון ואמרת לי כי אתה תומך בה בכל לב, ושהיית שותף, גם לדבריך, לנושאים אחרים, גורליים שממשלה זו עסקה בהם: אל תתן את ידך ואת קולך לטון המתנצח והמתלהם.
תפסיקו את ההשמצות חסרות הבסיס על שמפניות ומסיבות. הניחו לשכול, ולהורים השכולים לדבר בלי מתווכים וממריצים פוליטיים ואנשי מפלגות. ברור לי שהאופוזיציה רוצה להפיל את הממשלה ואתה רוצה בהחלפתי, זה טבעי, זה מובן מאליו וזה בלתי נמנע. זה גם לגיטימי. עיוות המציאות הוא שאיננו לגיטימי.

הבעת בי אי אמון לפני הלחימה בלבנון. היית דורש את התפטרותי – אלמלא הגבנו ב-12 ביולי. אתה דורש שאתפטר בגלל התגובה ב-12 ביולי, למרות שדווחת עליה מראש ותמכת בה, אתה מבקש שאתפטר בגלל המהלך הקרקעי האחרון ב-11 לאוגוסט שעליו עדכנתי אותך מראש, והיית מבקש את התפטרותי אלמלא הוריתי לבצעו. כל זה – מקובל עלי, זוהי חובתך הפוליטית ואני מרכין ראש בכבוד לכללי הדמוקרטיה.
אני ממליץ שלא נחרוג מכללים אלה לסוג של מהלומות אישיות, שאין בהן כבוד לעצמנו, לציבור הישראלי ולמפלגות שאנחנו מייצגים.

חברי הכנסת,

בתוקף הנסיבות ועל פי תוצאות הבחירות במרץ 2006, הוטל עלי כראש הממשלה, לעמוד בקו הראשון של קבלת ההחלטות הלאומיות בשנתיים האחרונות.
בתום הלחימה, באוגוסט 2006, הבאתי יחד עם שר הביטחון הצעה למנות ועדת בדיקה לפי סעיף 8א' לחוק הממשלה, התשס"א-2001, בראש ועדה זו עמד נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס, השופט ד"ר אליהו וינוגרד, חבריה היו פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, אלוף (מיל.) מנחם עינן ואלוף (מיל.) ד"ר חיים נדל.

ההתקפות על חבריה, הרצון להכתיב להם תוכן כזה או אחר, חוות דעת חיובית או שלילית, לא הפסיקו מהיום הראשון לפעילותם.

אפשר להתווכח עם דו"ח הועדה, להסכים איתו, או לחלוק עליו, להסכים עם חלק מקביעותיו ולחלוק על היתר. ראוי לבקש מכל המתווכחים לא לגרור את הוועדה וחבריה, לסגנון המתלהם של הויכוח הפוליטי הישראלי. חברי הועדה לא נתמנו כדי לרצות מישהו. כולם אנשים עצמאיים והגיוניים, הם נתבקשו לבדוק את מה שאירע, כיצד אירע, מה נעשה בשנים האחרונות ובעיקר: כיצד ללמוד, לתקן ולנוע קדימה.
הם עשו מלאכה רצינית ומעמיקה. לאחר שקראתי את הדו"ח על חלקיו, אני מבקש לומר לך גבירתי היושבת ראש, לחברי הכנסת ולעם ישראל, דברים היוצאים מן הלב, בניקיון דעת גמור:

נכון עשתה הממשלה כשהחליטה להגיב ב-12 ביולי על מנת להפסיק את מעגל הקסמים הבלתי נסבל של תקיפות טרור, חטיפות חיילים ושבוש חיי הצפון.

אני חושב גם היום שזו היתה החלטה מידתית, מתחייבת ובלתי נמנעת. לו עמדתי היום בפני אותם נתונים, הייתי ממליץ לקבל את אותה החלטה.

נכון עשתה הממשלה שפעלה מיד מהתחלה לגבש חזית בינלאומית של תמיכה ביעדי המלחמה וזכתה לגיבוי חסר תקדים של מדינות ה G-8 ושל כינוס רומא.

נכון עשתה הממשלה שפעלה, באמצעות ועדת ההיגוי בראשות ראש הסגל במשרד ראש הממשלה, ד"ר יורם טורבוביץ', ומערכת משרד החוץ, בהשראת שרת החוץ, לגיבוש הצעת החלטה באו"ם שאיפשרה את סיום הלחימה, פרישת צבא לבנון בדרום, ופרישת כוח רב לאומי אפקטיבי שם.

נכון עשה הקבינט המדיני-בטחוני שהנחה את ראש הממשלה ושר הביטחון להרחיב את הפעולה הקרקעית ביום ה-9 לאוגוסט, ונכון עשינו כאשר התנענו פעולה זו למשך זמן מוגבל כדי להביא להכרעה מדינית רצויה לישראל.

את החולשות – נחזק, את הכשלים – נתקן, את הלקחים – נפיק ואת החיילים נחבק ונאהב – כי אין לנו דבר בלעדיהם.

למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים אומר: אני מקבל בהכנעה את גילויי הכאב, המצוקה והגעגועים שלכם. אני יודע שמחאה ציבורית היא ביטוי לגיטימי בחיים דמוקרטיים. במקום שאתם נמצאים – לא יימצא אף פוליטיקאי, אף טרמפיסט מזדמן ואף מטיף בשער, עם דרגות או בלעדיהן. היכן שאתם נמצאים – לא תהיה לעולם מחלוקת, התנצחות וויכוח.
רק – כאב שלא מפסיק לחלחל ואסירות תודה אין קץ !

חברות וחברי הכנסת,

וועדת וינוגרד מחייבת את עם ישראל כולו, ובראש ובראשונה את הנהגתו, לחשבון נפש אמיתי ויסודי. לא רק עם מחדלי וכשלי הלחימה האחרונה בלבנון, אלא גם עם ערכים יסודיים, של מחוייבות חברתית – שנשחקו במשך השנים.
עם תחושת סולידאריות עמוקה שפעם אפיינה את החברה הישראלית על כל מגזריה - ועכשיו נדמה שהיא נחלשת והולכת, עם העדר חמלה, עם חוסר מידתיות, עם התלהמות בלתי מבוקרת שמאפיינת את השיח הציבורי שלנו,
עם חוסר הטיפול הראוי בחלקים החלשים בחברה הישראלית - שהיו נתונים להתקפה רצחנית למעלה מחודש ימים ולא קיבלו את התחושה שהגורמים האחראיים להם, ובהם הממשלה שאני עומד בראשה, עשו את הכל כדי להקל עליהם את ההתמודדות, ועם אופי היחסים הפנימיים בין הרוב היהודי לבין המיעוטים שבתוכנו, שהם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית וזכאים להיות שותפים לכל הישגיה.
אני מאמין שאף אחד מאיתנו לא יכול לחמוק מחשבון הנפש הזה, הוא יורד לשורשים היסודיים ביותר של חיינו המשותפים, והוא חיוני כדי לחזק את היסודות המוצקים של קיום החברה הישראלית מכוח האתגרים העומדים בפניה.

ויש לנו אתגרים רבים. מדינת ישראל מאויימת על ידי טרור רצחני, וראינו לכך דוגמא היום, הרוצה לטבוח בטובי אזרחינו, בחלקי הארץ השונים. היא מותקפת מדרום על ידי החמאס, השולל כל נכונות להידברות עימנו, מאויימת מצפון על ידי החיזבאללה, שאוגר את כלי המשחית שלו בעזרת אוייבי ישראל, והיא קשובה לקולות השטנה הבאים מהמזרח היותר רחוק ומתניעים גלים של שנאה ועויינות לעצם קיומנו.
אנחנו מדינה חזקה, חזקה יותר מכל אוייבנו. הם מודעים לעוצמתנו ורגישים לכוח ההרתעה הגדול שלנו. ההרתעה קיימת. אין צורך להוסיף על כך דבר. אנחנו מדינה עם הישגים שאין להם כמעט תקדים, בהיסטוריה האנושית המודרנית.

הקמנו אותה – כנגד כל הסיכויים ועל אף כל הסכנות והאיומים, שמרנו עליה, טיפחנו בה תרבות ואיכות חיים, שאין דומה להם במדינות רבות בעולם, עשירות ושלוות מאיתנו.

יש מלאכה רבה לפנינו, בתחום בטחון החיים היומיומי ובמלחמה נגד הטרור. אנו חייבים לשפר את מערכת החינוך שלנו, שהיא התשתית האמיתית והסיכוי המובהק לשמירה על עליונותנו מול אלה החפצים לפגוע בנו.
אנו צריכים לסגור פערים חברתיים שאינם אפשריים יותר בחברה משגשגת רבת אמצעים כשלנו, ואנו חייבים לחלק את הישגי הכלכלה הישראלית בין כל אזורי הארץ, מרכז כפריפריה, באופן שטרם עשינו בעבר, לדאוג לילדים בסיכון ולקשישים נטולי אמצעים.

וכן, אנחנו חייבים להמשיך במאמץ העליון ליצור מציאות של שלום, ופיוס עם שכנינו הפלסטינים.

אלו מבחנים קשים, מלאי מכשולים, עמוסי סכנות ומלאי תקוות.

הממשלה, שאני מתכבד לעמוד בראשה, עושה מאמץ כביר להתמודד עם משימות אלה. אני משוכנע שאנחנו צועדים בדרך שנותנת לכולנו סיכוי והזדמנות.

אינני מוכן להתחמק מן האחריות וההזדמנות להשפיע על הסיכויים הללו. לקראת ימים של אחדות פנימית, של מאמץ לאומי משותף, לקראת פיוס פנימי וחמלה אנושית – שיובילו את עם ישראל למחוז חפץ שאין בלתו – בטחון ושלום.

בכך אעסוק בכל הזמן שבו אשא באחריות הזו. זה מחייב את כולנו לרצינות וכובד ראש, למשמעת עצמית, ולקור רוח. אני מחוייב לכך. אני מתפלל שכל היושבים כאן ורבים אחרים שצופים בנו בתקווה, שותפים לכובד הראש הזה ולרצינות המתחייבת. יחד נוביל את המדינה להגשמת יעודיה.