צולם ע"י על"מ

כבוד ראש העיר, ידידי, ותיק ראשי הערים בישראל צבי צילקר, כבוד השר לקליטת עלייה, ידידי השר יעקב אדרי, כבוד יו"ר הסוכנות היהודית וההנהגה הציונית העולמית מר זאב ביילסקי, כבוד הפרופ' משה קווה נשיא אוניברסיטת בר אילן ויו"ר ועד נשיאי האוניברסיטאות בישראל (אני מאוד מקווה ששנת הלימודים תיפתח כסדרה), ידידי, מנכ"ל משרד הקליטה מר ארז חלפון, מר בוריס גיטרמן, חבר מועצת העיר אשדוד ולדימיר גרשוב, יו"ר ועדת ההיגוי של הכנס, הד"ר יחיאל לסרי ח"כ לשעבר וסגן ראש העיר, ידידי יאיר צבן מי שהיה שר הקליטה במדינת ישראל, והגברת מירה גל שהייתה מנכ"לית המשרד לקליטת העלייה. ואחרון אחרון חביב מר שמעון קצנלסון שהיה מ"מ ראש העיר ועדיין ממשיך לעמוד בראש מפעל הפיס. ידידי חברי הכנסת, ראשי ארגונים, אורחות ואורחים יקרים.

בינואר 2005 דווח על היעלמו של גבריאל דוויט, צעיר, תושב העיר באר שבע, בן למשפחת עולים יוצאי אתיופיה. מדינת ישראל, באמצעות גופים שונים, עשתה מאמצים לאתרו כולל פנייה לאינטרפול ולמדינות זרות.

במהלך החודשים האחרונים, במסגרת המשא ומתן המתנהל באמצעות האו"ם, על השבת חיילנו החטופים, אודי גולדווסר ואלדד רגב, נאמר לנו כי החיזבאללה מחזיק בגופתו של גבריאל ז"ל. בשבועות האחרונים נוצרה הזדמנות להשיב את גבריאל ארצה וזאת כחלק מן המשא ומתן להשבת החיילים החטופים. אמש, עם זיהוי הגופה, נפתרה תעלומה שנמשכה כמעט שלוש שנים. סימני השאלה הפכו לסימני קריאה עצובים ולמשפחת דוויט תהיה מצבה להתאבל עליה וקבר
שיוכלו לפקוד. זו רמת המחויבות שמפגינה מדינת ישראל כלפי אזרחיה ובכלל זה כמובן, אוכלוסיית העולים שאנו גאים בה.

לגבי המהלך שבוצע אמש אוסיף רק כי במשך שנים מנסים אויבינו להעלות את המחירים שמשלמת ישראל עבור פיסות מידע, ויותר מכך על קבלת חיילים ואזרחים חטופים, או חלילה גופות. מדובר בסחר מכוער וציני ברגשות וברגישות שיש לחברה הישראלית. לעתים אין לנו ברירה אלה לשלם מחירים כואבים אך דומני שהמהלך שהושלם אמש בוצע באופן מאוזן ובמחיר שמדינת ישראל רשאית לשאת בו.

אורחים נכבדים,

תרשו לי מהנושא הכואב והמרגש כל כך של חיילינו ובנינו לשוב לנושא שלמענו התכנסנו כאן היום: נושא העלייה. אבל בטרם אומר דברים מספר בנושא הזה אני רוצה לומר משהו על נושא אחר שראש העיר ואני מטפלים בו כבר תקופה ארוכה מאוד עוד לפני שמישהו תלה כמה שלטים כדי לקדם את פני כאן.

במשך תקופה ארוכה, צבי צילקר איננו מרפה ממני בנושא של בית החולים. אני שמח לעדכן אתכם כי אתמול אושר  בוועדת המכרזים של האוצר נוסח המסמכים שהם מסמכי יסוד שעל פיהם יתנהל המכרז לבית החולים. אני מקווה שהתהליך הזה יתנהל במהירות כדי שאפשר יהיה להקים את בית החולים בעיר אשדוד כפי שאתם ואנחנו מקווים.  אגב, אין לי ספק שכאשר יקום ביה"ח באשדוד יהיו שם רופאים רבים ואחיות רבות שהם עולים חדשים.

גבירותיי ורבותיי, תושבי אשדוד  ואורחי העיר, עולים חדשים וישראלים ותיקים,
בשום שפה בעולם אין מילה שמייצגת את מלוא המשמעות שיש למילה "עלייה" בשבילנו, היהודים והישראלים. אנו לא מדברים על ישראל במונחים של מעבר או של הגירה אלא של עלייה. בעלייה יש תמיד מימד של קושי כי לעלות זה לטפס אבל יותר מכל דבר אחר יש בה סיפוק שבהגעה אל הפסגה. טיפוס לפסגה שלנו כיהודים, לפסגה שלנו כעם שכל ההיסטוריה שלו שבכל התפילות שלו תמיד התגעגע לחזור הביתה. ולכן המשמעות שלה היא כל כך עמוקה וכל כך שונה מאשר מעבר מארץ לארץ.

 
ישראל היא מדינה ייחודית בנוף העמים מבחינת רצונה לקלוט אליה עוד ועוד תושבים. אין מדינה בעולם שהתמודדה  עם מספרים רבים כל כך של עולים שהגיעו אליה ונקלטו אצלה.  אנחנו מדינה ש"כוחנו בעולינו" גם אם לא תמיד אנחנו יודעים לתרגם את הרצון הטוב שלנו לחיבוק יעיל ומקרב של קליטה ושל שיחה.

נסו רגע גבירותיי ורבותיי, תושבי ישראל הוותיקים, לעצום לרגע אחד את עיניכם ולדמיין כי הנה אתם מגיעים אל ארץ – שאמנם חלמתם ורציתם להגיע אליה בכל מאודכם – אך את שפתה אינכם מכירים, אורחותיה זרים לכם, והפרנסה והשלווה עדיין אינה מצויה באמתחתכם. כך מרגישים בכל שנה כ-20,000 עולים חדשים, המגיעים בשערי הארץ. כדי לסייע להם יש לנו מרכזי קליטה למגורים זמניים, אולפני עברית ללימוד השפה, חבילות סיוע לקיום המשפחות, ויותר מכל –אנו זקוקים הרבה מאוד רצון טוב של כל אחד מהתושבים כאן, לסייע בקליטה של אדם או משפחה אל חיקה של מדינת ישראל.

מימיה הראשונים ביותר של המדינה, העסיקה שאלת העלייה את קברניטיה. בין החוקים הראשונים שחוקקה המדינה הצעירה היה חוק השבות (1950), המקנה לכל יהודי זכות לשוב למדינת ישראל, ומשלים את חוק השבות חוק האזרחות, המקנה אזרחות מיידית לכל עולה שהגיע לארץ על בסיס חוק השבות. אין לדבר זה אח ורע בעולם כולו. רבות הן המדינות שבוחנות בשבע עיניים את המבקשים להתיישב בהן, את מצבם הכלכלי, את מקצועם ואת אפשרויות התעסוקה שלהם. איננו כאלה. מדינת ישראל אינה מפשפשת בכיסיהם של אלו הבאים בשעריה. היא מקבלת אותם בברכה. תמיד.

מימיה הראשונים קלטה מדינת ישראל זרם עולים שלא פסק, ואלו השתלבו בארץ, בנו אותה והכשירו אותה וסייעו לה לקלוט עוד עולים רבים אחרים אחריהם.

במהלך שנות קיומה הגיעה מדינת ישראל להישגים אדירים בתחום העלייה והקליטה. ואי אפשר שלא לומר מילה של שבח בנושא הזה גם לסוכנות היהודית שלכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל תרמה, פעלה, עודדה, נתנה השראה וגייסה משאבים כדי להביא עולים לארץ. אי אפשר שלא להודות למשרד לקליטת העלייה שבמשך שנים רבות עומד בראש החץ של המאמץ הקולקטיבי של מדינת ישראל כדי להפוך את קליטת העולים החדשים שמגיעים ארצה לקליטה רכה יותר נעימה יותר אוהבת יותר מחבקת יותר. תודה רבה לך אדוני שר הקליטה יעקב אדרי ולאלה שקדמו לך ולאלה שעובדים יחד איתך בהקרבה גדולה ובאהבה גדולה.

במשך השנים קלטנו מיליוני יהודים מ-102 מדינות, דוברי 82 שפות. אין עוד מדינה בעולם שקלטה כמות כזו של אוכלוסיה כפי שאנחנו קלטנו בתקופה קצרה כל כך. עם הקמתה של מדינת ישראל היינו כאן 700 אלף יהודים. היום חיים במדינת ישראל למעלה מ-6 מיליון יהודים, אין עוד שום אוכלוסיה בעולם, שום מדינה בעולם שהכפילה את מספר תושביה פי עשר כמעט במשך תקופה כל כך קצרה של 60 שנים.

אחת מתנופות העליה הגדולות ביותר הייתה בשנות ה-90, כאשר הגיעו אלינו ממדינות חבר העמים למעלה ממיליון עולים חדשים שהיום הם חלק בלתי נפרד מעוצמתה התרבותית, הכלכלית, הצבאית, האקדמית של מדינת ישראל. בגל העלייה הזה הגיעו 100 אלף מהנדסים, רבותי במדינת ישראל יש יותר מהנדסים פר אוכלוסיה מכל מדינה בעולם ומשום כך אנחנו מעצמת היי טק באופן יחסי גדולה יותר מכל מדינה בעולם ובאופן מוחלט כמעט מעצמה ההי טק הגדולה בעולם. הגיעו 15 אלף רופאים, הגיעו 20 אלף סופרים אמנים ומוזיקאים שהביאו איתם תרומה אדירה לאיכות החיים של מדינת ישראל.  אבל לא רק עולי ברית המועצות לשעבר נקלטו פה. ברבות השנים זכתה מדינת ישראל לקלוט תושבים שהגיעו מצפון אמריקה ומדרומה, מצרפת כפי שאתם מרגישים היטב באשדוד ומרומניה, ממרוקו ומטוניס, מאתיופיה ומתימן. אין כמעט מקום על פני הגלובוס ממנו לא הגיעו אלינו יהודים, שרצו לממש את חלום אבותיהם – לעלות לארץ ישראל.

לא נכחיש ולא נכחד: ההתמודדות עם קליטתם של עשרות אלפי עולים בשנה אינה פשוטה. המדינה מפנה לצורך כך משאבים רבים, ומשקיעה מאמצים בסיוע לאלו המתקשים להשתלב בה. אנו עושים זאת באהבה, מתוך מודעות לערך העליון של קליטת העלייה.

מדינת ישראל תמשיך לקיים את יעודה לספק מקלט לכל יהודי נרדף ונצרך באשר הוא – ולאסוף אליה כל קיבוץ יהודי הנתון במצוקה - אבל קריאות הגיוס שלנו, המשודרות אל קהילות ישראל ברחבי העולם והקוראות להן לקום ולעלות לישראל - אל להן לפרוט רק על נימים של פחד וחששות.

אנחנו רואים ביהודי העולם בראש ובראשונה ציבור של אחים, של אנשים, שיש להם חופש בחירה שיש להם אופציות אחרות, שיש להם אפשרויות לעבור למדינות שונות ברחבי העולם אבל שאנחנו רוצים שהם יבואו לחיות כאן כי זו המדינה שלהם ואין טובה ממנה ואין ראויה ממנה ואין מושכת ממנה בעולם כולו. מדינת ישראל - איתנה, חזקה ובטוחה, לא רק מתקדמת, פתוחה ונאורה, אלא גם מדינה יהודית ערכית, מדינה של איכות - בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו - תהיה אטרקטיבית ליהודי העולם ותבטיח את המשך העלייה – ותחזיר אותה להיות עלייה המונית.

מי כמוכם, גבירותיי ורבותיי תושבי העיר אשדוד, מכירים את הקשיים אבל גם את הסיפוק הרב שיש בקליטת העולים החדשים. 34% מתושבי אשדוד, המונה כ-225,000 תושבים – הם עולים חדשים. ברחובות אשדוד ניתן לשמוע שלל שפות ולהריח ערב רב של תבשילים,שמייצגים מגוון כמעט בלתי מוגבל של מקומות של תרבויות של זיכרונות שהתאספו ובאו כולם למקום הזה. אשדוד היא כור היתוך של ממש, שמצליח ליצור זן חדש של ישראלים, כאלו שבפיהם מתנגנת העברית באלף ניגונים שונים. לכבודכם, תושביה הוותיקים של אשדוד, שבאו אלינו ממרוקו, אני מבקש לסיים בסיפור קצר ומרגש מימי עלייתם ההמונית של יהודי מרוקו. זו עליה שהתאפיינה בחזיונות מעוררי התפעלות, על יהודים בערים גדולות ובכפרים נידחים אשר כשהגיעה השעה ובאה הקריאה-  עזבו הכל, בתים, רכוש, מקצוע, מעמד ותוך שעות יצאו לדרך. כאילו מאות בשנים ישבו על מזוודת והמתינו רק לאות הזה – לקום ולעלות לציון.

באחד הימים הגיעו שני שליחי עליה לכפר קטן בדרומה של מרוקו. הם סיפרו לאנשי הכפר שבאו לקחת אותם ארצה. תוך שעות היה הישוב כולו מוכן לצאת. אבל רגע לפני היציאה, אמר ראש הקהילה לשליחי העלייה: לפני שיוצאים, אנחנו רוצים לצאת ולבקר בבית הקברות שלנו. אנחנו צריכים לבקש סליחה מאלה שלא זכו לצאת איתנו ובעיקר מהרב הקדוש, שאת ארונו אנחנו משאירים כאן מאחור. הוא הבטיח לנו כל הזמן שיום יבוא ואנחנו נזכה לעלות לארץ ישראל.

כך פסעו כל אנשי הכפר לעבר בית הקברות וראש הקהילה פתח בתפילה על קברו של הרב. לפתע אורו עיניו. הוא פנה לבני עדתו ואמר – אנחנו יכולים לזוז. רוחו של הרב כבר שם, בארץ ישראל.
וכך הם הגיעו, והמונים אחריהם ורבים רבים נוספים שבאו מארצות שונות במשך שנים. עכשיו כאן זה ביתם ואנחנו כולנו מסורים לתת לכולם הרגשה שאין טוב מהבית הזה להם ולנו. תודה רבה לכם.