גברתי היו"ר, דליה איציק,
אורחי הכנסת,
מכבדי זכרו של תיאודור הרצל,
גבירותיי ורבותיי חברי הכנסת,

על הקיר המרכזי של אולם מליאת הכנסת תלוי דיוקנו של חוזה המדינה - בנימין זאב הרצל.
לא אחת אני מביט בו. בחזות האצילית, בארשת הפנים המלכותית ובמיוחד במבט – שיש בו נחישות, עוצמה ובה בעת גם פגיעות גדולה.
לפעמים העיניים מספרות הכול. כי מאחורי הפריחה התרבותית של אירופה ומבעד לאמנציפציה ליהודים, המשיך הרעל האנטישמי לטפטף, וככל שיהודים הצליחו להתקדם בסולם החברתי, הכלכלי והתרבותי, כך הטפטוף הלך וגבר עד שהפך לקלוח הרסני. במו עיניו ראה הרצל כיצד חדר הרעל האנטישמי למעמקי התודעה של רבים באירופה - מכל שכבות הציבור. הוא שמע את הקריאות "מוות ליהודים" מפי המון מתלהם, הוא קרא את מאמרי השטנה הפסבדו מדעיים של הוגי דעות רוויי שנאה, והבין כי הקילוח הופך במהרה לנהרות של רשע צרוף. המשמעות הייתה ברורה. מול הפגע הזה חייב העם היהודי לקחת את גורלו בידיו, להתארגן ולדאוג לעתידו.
"עם אנחנו, עם אחד", הוא אמר, והחל להעיר מתרדמתו רעיון עתיק יומין – הקמתה של מדינת היהודים.
הרצל הוביל את היהודים במסע היסטורי שהוא עצמו, בימי חייו הקצרים, ראה רק את תחילתו. אך המסע הגדול לציון לא נפסק. הוא חצה תהומות של כאב, והמשיך במעלה הדרך עד לפסגת האושר הלאומי - הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.
הרצל הצטרף אל שורת הגיבורים של ההיסטוריה היהודית, והותיר אחריו מורשת חשובה של כתיבה, של הגות ובעיקר של מנהיגות. הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה. נועז במטרותיו, אך פרגמאטי במעשיו. מנהיג כריזמטי וסוחף, שידע לעסוק בקטנות כגדולות. מנהיג שידע לגזור מהחזון הרחוק תוכניות פעולה לטווח הקרוב, ולטעת חלום גדול בקרקע המציאות. הרצל הצליח להעלות את שאלת היהודים לא רק על סדר היום של דעת הקהל היהודית, אלא גם על סדר יומה של הפוליטיקה הבינלאומית.
הרוח הליברלית – ההומניסטית, שעל ברכיה התחנך, לא הסתירה מעיניו את הקשר העמוק שבין זהות יהודית לאומית ובין מורשת ישראל. "הציונות היא השיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", קרא בנאום הפתיחה בקונגרס הציוני הראשון באוגוסט 1897. ובפרק המבוא של ספרו "מדינת היהודים", כאשר התייחס למהלך המתחייב של נדידת היהודים ממדינותיהם, הוא כתב:

שום אדם אינו חזק או עשיר דיו, כדי שיוכל להעתיק עם ממקום-מושב אחד למשנהו. רק רעיון יכול לחולל זאת. לרעיון-המדינה יש אכן כוח כזה. לאורך כל חשכת ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים מלחלום את חלום המלכות – "לשנה הבאה בירושלים!" – הוא המוטו העתיק שלנו. כעת שומה עלינו להראות, כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום.

גברתי היושבת ראש,
חברי הכנסת,

כבר מראשיתה ידעה התנועה הציונית ויכוחים קשים - מחלוקות היורדות לשורשי תפיסת העולם. הרצל עצמו עמד, לא אחת, מול ביקורת קשה, שפגעה בו ובמנהיגותו. אך גם תחת שבט הביקורת הוא ידע לשמור על התכנים המשותפים של העם היהודי ושל התנועה הציונית. כך הוא עשה בנאום הנעילה של הקונגרס השישי, בצל הסערה סביב תוכנית אוגנדה, כשקרא מול הקהל המריע: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני".
 
הרצל מעולם לא ראה באוגנדה תחליף לארץ ישראל, אלא רק תחנת ביניים אפשרית לפני מימוש החזון הגדול. אפשר שהרצל שגה כשהעלה את הרעיון על סדר יומה של התנועה הציונית. כי במבט לאחור אנחנו יודעים שרק אל הדרכים העתיקות שמהן יצאנו יכולנו כעם לשוב.

ובכל זאת, אין הדבר מעיב על גדולתו. כי גם אם אין בעולם רעיון ללא דופי, גם אם אין מוסדות ללא פגם וגם אם אין מנהיגים מושלמים, הכרעות צריך לקבל. כך יש לנהוג בתנאים שבהם חוסר המעש גרוע יותר מעשייה שיש בה גם שגיאות. אלה היו התנאים שבהם הרצל פעל. הרצל הבין את זה, וכך גם המנהיגים הגדולים שהמשיכו את דרכו והגשימו את חזונו.

סוד כוחה של התנועה הציונית בכך שהעשייה הזאת לא הוטלה מעולם על כתפיו של זרם פוליטי אחד, של קבוצה אחת, של מעמד אחד. מאז ומתמיד השכילה הציונות לחלק את הנטל וברגעי האמת לפעול בכוחות משותפים. גם אנשים שתהום אידיאולוגית ותרבותית פעורה ביניהם, ידעו לשלב ידיים ולהגשים ביחד את החזון המשותף - למרות הפולמוס, למרות הויכוח, למרות חילוקי הדעות.
דווקא אנחנו, מנהיגי הציבור של מדינת ישראל, העומדים יום-יום תחת שבט הביקורת ואמונים על קיומו של הויכוח ההכרחי על הדרך, דווקא אנחנו יכולים להעריך את גדולתו של הרצל, לא רק כהוגה וכחולם, אלא כאיש של עשייה פוליטית ודיפלומטית, דל באמצעים וחסר מעמד רשמי, שהעמיד את התנועה הציונית על מפת העולם.

דיוקנו של בנימין זאב הרצל שתלוי כאן על קיר המליאה, מסמל חזון משותף, שיכול לחבר את כל חברי הבית הזה. זהו חזון של מדינה יהודית סובלנית, פלורליסטית ומתקדמת, מדינה עם חופש מצפון ויחס כבוד לכל האמונות הדתיות והפוליטיות, מדינה שהיא מופת לעמי העולם.