|
מסלול החיים של צילה ושל שמעון ויזנטל נקלע לפרק האפל ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. במציאות חיים שטנית שאותה עיצב הצורר הנאצי הם מצאו את עצמם מטלטלים במסלול אימים של מנוסה, וכנגד כל הסיכויים נשארו בחיים.
צילה הייתה אמורה להיכלל באחת המשאיות שהובילו יהודים למאידנק, אבל בדרך נס הצליחה להינצל.
שמעון מצא עצמו לא אחת מרחק נגיעה מהמוות, וגם הוא הצליח להינצל רק בנס. באחד המקרים הוא כבר עמד כשפניו אל החומה ואצבעותיו שלובות מאחורי העורף. שורות-שורות של יהודים עמדו שם יחד אתו. אחד אחרי השני הם נרצחו בירייה, והנה, גם תורו של שמעון מתקרב. אבל אז, צלצלו פעמוני הכנסיות ומישהו קרא: "מספיק! הגיעה שעת תפילת הערב!". אילו שיערו הנאצים מה היהודי הקטן יעולל להם אחרי המלחמה, הם היו הורגים אותו ראשון.
שמעון ויזנטל ניצל, ולא שכח: את הקורבנות, את הפשעים, את הפושעים.
הוא ראה את ההישרדות "כזכות שיש עמה חובה" ואת החובה הזו הוא יצא להגשים במרדף חסר פשרות אחרי הפושעים הנאציים. קראו לו 'צייד הנאצים', והוא הפך לסמל לאומי של של הגשמת הציווי "צדק צדק תרדוף". האיש היקר הזה, שמהיום הראשון לשחרורו ממחנות המוות, הקדיש את חייו ללכידתם של מי שבצעו את הפשעים הנוראיים ביותר בהיסטוריה האנושית זכה בצדק גם לתהילת עולם.
"אני אחד משארית הפליטה, וניסיתי להנציח את זכר הנספים". כך תיאר את מפעל חייו, בפתיחת ספרו "משפט ולא נקם". נאמן לתפיסה כי "נקמת דם אינה הדרך לעשיית דין צדק" הקפיד ויזנטל להביא את הפושעים הנאציים לדין בבתי משפט מוסמכים.
הוא טיפל במאות מקרים של פושעים שניסו להתחמק מלתת את הדין, וביניהם איש האס-אס, שגילה את מחבואה של אנה פרנק והביא למותה; הפושע הנאצי ולטר ראוף, שפיקח על ייצור משאיות גז; והוא היה שותף למאמץ לגלות את מקום מחבואו של אדולף אייכמן.
כאשר העריך, במבט לאחור, את המשמעות שמאחורי המעקב שניהל אחרי אייכמן הוא אמר: "הצלחתי היתה בכך שהרדיפה אחריו והמשפט שנערך בעקבותיה הזכירו לעולם, בעת שניסה להדחיק או להשכיח את השמדת היהודים, שהשואה היה היתה עובדה היסטורית". ויזנטל הבין כי פעילות תקיפה, עיקשת ורציפה ללכידת פושעים נאציים ולהעמדתם לדין תהווה תשובה ניצחת לניסיון הנתעב לערער על אמיתות השואה. בראייה מפוקחת הוא קרא נכון את כוונתם לשכוח ולהשכיח לא רק של מבצעי הפשעים נגד היהודים, אלא גם של השותקים שלא הרימו את קולם להצלת 6 מיליון הקורבנות.
הוא תבע בתקיפות מהגרמנים ומהאוסטרים לעשות דין צדק לפושעים והיה בשל כך חשוף לגידופים ולאיומים של הניאו-נאצים. אבל הוא לא נבהל
שמעון ויזנטל האמין, וכך כתב בספרו, כי "הקמת מדינת ישראל היתה התגובה היחידה, האפשרית והנכונה לאושוויץ". למרות שהוא חי באוסטריה, הוא אהב את ישראל, והאמין – ואני מצטט - כי "עצם קיומה של מדינת ישראל העלה את ערכו של כל יהודי ויהודי בעולם".
למשפחה של צילה ושמעון ויזנטל, לבת פאולינה, לבעלה חררד ולנכדים רחלי, דני ויורי, אני רוצה לומר:
החותם שאנשים כמו שמעון ויזנטל מותירים בחיינו הלאומיים נשאר גם לאחר שהם הולכים מאיתנו.
אני זוכר שכאשר ביקרתי אתכם, במהלך השבעה בעקבות פטירתו של שמעון, דיברנו על מפעל חייו האדיר, ועל האנטישמיות המסרבת להיעלם מעולמנו. אני יודע שנושא זה הטריד אותו מאוד, כפי שהוא מטריד גם אותי. לא אחת הוא התייחס לאלמנטים האנטישמיים המזינים חלק לא מבוטל מהביקורת המופנית כלפי מדינת ישראל. הוא טען, ואני מצטט, כי "מי שתומך בנו רק כל עוד אנו ממלאים את תפקיד הקורבן, הינו אותו אנטישמי ישן-נושן - בדרך חדשה". דברים אלה, במיוחד כשהם נשמעים מפיו של שמעון ויזנטל, ראוי שיהדהדו באוזני העולם כולו.
מורשתו של שמעון ויזנטל, תלווה תמיד את מדינת ישראל.
יהי זכרם של צילה ושמעון ויזנטל ברוך.
|